Seforno on mishkan / cheit ha-egel

(Check out the previous post (link) where we discuss the opinions of Rashi and the Ramban.)

While it is commonly believed that Rashi holds that the tzivuy of mishkan was only given in response to the cheit ha-egel, we showed last time that this is not the case.  Both Rashi and the Ramban agree that Hashem intended for there to be a mishkan all along.  As the Mizrachi explains, the point of contention between the 2 is solely whether Bnei Yisrael needed a new tzivuy after cheit ha-egel to allow them to build the mishkan even though they had sinned so egregiously, or whether they could rely on the first tzivuy and G-d's original plan.

The seforno, however, does say something along the lines of what is commonly understood in rashi.

Seforno (31:18) : יח) ויתן אל משה ככלותו. אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (לעיל יט, א) ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך (שם כ, כא) עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב:

The difficulty, as we asked in the previous post, is that the mitzvah of binyan mishkan / beis hamikdash was clearly given before cheit ha-egel.  Even if you are a kofer and don't accept Chazal's say so, there are several pretty compelling remazim in the torah to the concept of a beis hamikdash: amongst them, the mitzvah of aliyah liregel, which appears in parshas mishpatim, which everyone agrees was said before cheit ha-egel.

The seforno addresses this question partially (20:21): כא) מזבח אדמה תעשה לי. וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה:
  בכל המקום אשר אזכיר את שמי. שאבחר לבית ועד לעבדי, כענין הזכירו כי נשגב שמו (ישעיהו יב, ד:
  אבא אליך וברכתיך. לא תצטרך למשוך השגחתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך:

Even the seforno agrees that the concept of a place that would be meyuchad for karbanos and avodas hashem always existed - there always was a plan to have a mishkan and beis hamikdash, in that sense.  What changed was the nature of such a place.  Before cheit ha-egel, the mishkan wouldn't have been a היכל של כסף וזהב ואבנים יקרות - it would have been just a simple mizbeach.  There wouldn't be a special group of people in fancy clothes serving in this original beis hamikdash - we would all be a mamleches kohanim.

I saw cited this seforno (38:24): כל הזהב. העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת שנכנסה במלאכת המשכן שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון כמבואר בספר מלכים (מ"א ו, כ - לה. ז, מח - נ) ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס (בסוטה פ' היה נוטל). ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יריאיו ומעשיהם לשכנו בתוכם:

The seforno, lishitaso, thinks that the gold / splendor of the mishkan was all bdieved - really G-d didn't want any of that - He just wanted a simple mizbeach.  All the gold, fancy clothing, special people, etc. came about because bnei yisrael, by sinning with a golden calf, showed that they weren't on the level to be so pure and spiritual.  They needed a fancy and expensive mishkan, with fancy kohanim serving in it, to be able to appreciate and respect the sanctity of the beis hamikdash.  Thus, the seforno notes that there was an inverse correlation between the splendor of a mishkan / beis hamikdash and the hashraas hashechinh associated with it.  The splendor of the beis hamikdash was a necessary evil - and it had negative consequences.

This has tremendous implications (maybe even lihalacha, I need to do more research) for the way we should build shuls.  There is a halacha, patterning off of the beis hamikdash, to make a shul beautiful - but the seforno would tell us that this is really a "bdieved" halacha.  Hashem doesn't want fancy shuls - he wants our hearts.

Good shabbos!

The hoax of a machlokes between rashi and the ramban

Everyone knows that there is apparently a big machlokes between rashi and the ramban in these parshios.

 Rashi, supposedly, thinks that although parshios terumah and tetzaveh appear before cheit ha-egel in the torah, this is just an application of the principle "ein mukdam u-meuchar batorah".  Really cheit ha-egel came first, and only afterwards did Hashem command on the building of a mishkan.  Had bnei yisrael never sinned, there wouldn't have been a mishkan.  Why does the torah mention the mishkan then, before cheit ha-egel?  Presumably it is something along the lines of "hikdim refuah limachalah".

Ramban, on the other hand, believes that the torah is kiseder.  Hashem always planned a mishkan - we needed a mishkan as a "transportable har sinai".  Cheit ha-egel was a rude interruption to G-d's lofty plans -- but those plans never changed.

There is a fatal flaw with this whole thinking:  The torah never changed!  Moshe did not receive one torah the first time with many, many less mitzvos than 613 (The mitzvah to build a mishkan / beis hamikdash is in parshas terumah, the parshah which apparently was only said in response to cheit ha-egel), and only receive the full torah as we know it the second time around - it is impossible that the original plan was to have no mishkan.

Lets look at the actual rashi:

ויתן אל משה וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן:

Rashi proves that the torah is using ein mukdam umeuchar as follows:  The tzivuy of mileches hamishkan could not have taken place before cheit ha-egel, because there simply was no time for it -- all the time between mattan torah and yom kippur is accounted for by the three periods of forty days.  Mimeila, the tzivuy could not have been until the day after yom kippur, after cheit ha-egel.

This proof is very difficult to understand.  Take a look at the daas zekeinim:

ויקחו לי תרומה. פרשה זו נאמרה בתוך ארבעים יום שהיה ממתן תורה וצוהו הקב"ה להיכן מניח' שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים ובתוכו ארון ובתוך הארון לוחות ושם תשרה שכינה וישראל סביב כמו המלאכים סביב כסא הכבוד ושכינה ביניהם וכן כתוב ושכנתי בתוכם כמו בתוך המלאכים ועל זה נאמר אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם להיות שכינתי ביניהם:

Why did rashi need to apply ein mukdam...?  Along the lines of the daas zekeinim, just say that the tzivuy in terumah tetzaveh was the tzivuy hashem said to moshe during the first forty days when moshe was on har sinai, and moshe was just unable to communicate that tzivuy to bnei yisrael due to the cheit ha-egel and time constraints until after yom hakippurim?  Isn't this an easy pshat that gets us out of Rashi's "proof" that we must apply ein mukdam umeuchar??

The meforshei rashi ask this question, and they all (maharal, mizrachi) peh echad assume against the commonly held pshat in rashi:  No one thinks this rashi means that there wouldn't have been a mishkan had Bnei Yisrael not sinned.

The mizrachi gives a powerful answer:

שאי אפשר לומר שצווי ה' למשה על מלאכת המשכן היה קודם מעשה העגל, וצווי משה לישראל על המשכן היה אחר שנתרצה על מעשה העגל, שאם כן איך ידע משה אם נתרצה הקב"ה לישראל על דבר המשכן עד שצוה אותם על נדבת המשכן, שמא לא נתרצה רק על נתינת הלוחות לישראל, שנאמר לו בפירוש (לד, א): "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" מפני קיום הדת, שלא היה אפשר לדחותן מן הדת אחר שכבר נתגיירו וקבלו עליהן עול התורה והמצות, שאף על פי שחזרו לסורן הראשון, הרי הן כישראל שנשתמד, שהוא כישראל לכל דבריו, כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מז ב), אבל לעשות גם המשכן לשכון בתוכם, שהיא חבה יתרה, לא, שהרי לא מחל להם רק שלא לכלותם יחד, ולא מחילה גמורה, כדכתיב (לב, לד): "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" ש"אין פורענות באה לישראל שאין בה מפורענות עון העגל", כדכתב רש"י ז"ל. ואף על פי שהסכים ה' ללכת בקרבם להנהיגם בעצמו ובכבודו, ולא על ידי מלאך, לא יחוייב מזה שישרה שכינתו בתוכם, כעניין שצוהו תחלה (כה, ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהרי גם קודם המשכן כבר היה "הולך לפניהם יומם בעמוד ענן... ולילה בעמוד אש" (יג, כא), ועם כל זה לא היה משרה שכינתו בתוכם, ואם כן איך סמך משה על המחילה הזאת שנתרצה לישראל ביום הכפורים, לצוותם על נדבת המשכן, לפיכך חייבו מזה, שגם צווי ה' למשה במלאכת המשכן לא היה רק אחר מעשה העגל, ופרשת העגל קודמת בהכרח מצווי ה' למשה למלאכת המשכן, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וזהו שכתב רש"י גבי (לג, יא): "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו' ושב אל המחנה - בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו (במדבר יד, כ): 'סלחתי כדבריך' ומסר לו לוחות האחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת משכן".

To summarize (but its powerful, so dont let this stop you from reading it):  If moshe was only commanded about the mishkan before cheit ha-egel, he would never have been allowed to assume that he could continue with this project afterwards.  Hashem was mochel, true.  But that doesn't necessarily mean that we're back together as if nothing ever happened.  Maybe Hashem agrees now to let us have the torah again, but he still does not want to live together with us in the mishkan.  It must be, says the mizrachi, that the tzivuy of mileches hamishkan came after cheit ha-egel.

(So to clarify:  Moshe learned the whole torah on har sinai in the first 40 days, and that obviously included the mitzvos of mishkan / beis hamikdash. Parshas Terumah, however, records Hashem's repetition of this tzivuy after cheit ha-egel to allow Moshe to build the mishkan even though bnei yisrael sinned.  Thats shittas rashi.  The Ramban learns like the daas zekeinim above.)

Its here that the ramban argues: The Ramban (first ramban in vayakhel) thinks that Moshe did not need a new tzivuy to be allowed to build the mishkan after cheit ha-egel:

ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה:

But rashi clearly disagrees.  In the beginning of parshas pekudei, rashi writes:

משכן העדת - עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם:

The maharal asks, why is the mishkan more of a testimony to Hashem's forgiveness of klal yisrael than the luchos shnios?  According to the mizrachi, the answer is obvious.  Even though Hashem was "mochel" and gave us luchos shnios, he still might not have wanted to come back to klal yisrael and live in their midst in the mishkan - that he did so shows that Hashem really did forgive us and really came back to loving us like he did before.

The lesson from the mizrachi and this mehalech in rashi is powerful:  Mi yaaleh bihar hashem, mi yakum bimkom kadsho?  Even if there is a tzivuy to build a mishkan, it requires a certain audacity to think that we can live together with G-d, that there can exist a concept such as hashraas hashechinah.  Even the slightest wrongdoing, and kol shekain a cheit ha-egel, throws the potential for such an idea into jeopardy.  Who has the audacity to build a mishkan?

More generally, we all have a spiritual side and want to connect to G-d.  But we have to approach this with humility - we cannot just arrogantly assume we can just walk right in and take on new hanhagos that will make us closer to G-d.  Are we rauy for such hanhagos, or are we climbing har hashem with arrogance?  When people just decide to put on tefillin, or to wear their tefillin after davening, where did they get this audacity from to take on these new hanhagos?

We should approach our avodas hashem (and I speak to myself as much as to everyone else) with humility and fear.  Living with G-d is a scary idea, and we should therefore treat it as such.

Guest Post by Y.S. (Guess if we're related)

https://docs.google.com/document/d/1fbrO3_kp6bgj9XvOlNznZFWq0hPWfeTZdccQ4BLt0xQ/edit

Bio:  Y.S. is a seventh grader at Y.S.T.  In his free time, Y.S. likes to read all sorts of interesting things and ask thoughtful and penetrating questions.

war ethics -- melachim beis perek vav

This is anything but a comprehensive discussion of this topic.  I just want to throw out an interesting machlokes I came across.

In melachim beis (perek 6), melech aram sends an army to kill elisha.  Elisha uses his miraculous powers and basically has them march right into shomron into the hands of melech yisrael:

 כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶל־אֱלִישָׁע כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי:    (כב) וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּם הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל־אֲדֹנֵיהֶם:

Melech Yisrael asks elisha, "should I kill them all".  Elisha responds that he should not.  why not?

Rashi:  (כב) האשר שבית וגו' - וכי דרכך להרוג אותם שאתה מביא שבייה (ומשבית אותם  -- Do you kill prisoners of war?  Of course not!!

Radak: כב) האשר שבית - מה דין יש לך בהם שתכה אותם וכי אתה שבית אותם בחרבך ובקשתך:  You have no claim on these people such that you should kill them.  If you had beaten them in war and taken them as POWs, then of course you should kill them.  Since that was not the case, however, you should let them go.

Two opposite reads of the same pasuk, with major implications for the ethics of war!  Anyone who knows me knows where I stand on this issue...

Corollary to bechira 2

I don't want to scare anyone off by saying first check out some other long article, but first, check out bechira 2.  Two friends of mine pointed out a fascinating corollary to this chiddush.

To summarize: we discussed how the rambam and ramban fundamentally differ on what the primary lesson of yetzias mitzraim is.  The ramban focuses on how yetzias mitzraim demonstrates the existence and omnipotence of G-d.  It prove to us what G-d can do.  The Rambam however, disagrees; for him, yetzias mitzraim shows us what G-d does do; yetzias mitzraim teaches us about the hanhagos of G-d and the ways in which he runs the world.  We explained that the particular hanhaga about which yetzias mitzraim centers is free will / freedom, namely that Hashem gives humanity the bechira to do as they will, choosing either tov or ra.

There is another place where this machlokes plays out.

The Torah tells us that shabbos is zecher leyetzias mitzraim:  וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל־כֵּן צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת:

How is shabbos zecher leyetzias mitzraim?

The Ramban explains: בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב), על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר. הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת.

This is obviously lishitaso.  But there is another approach here. the ramban quotes the rambam in moreh nevuchim:

והרב אמר בספר המורה ... בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצונו עתה לשבות ולנוח, כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה:

Shabbos is zecher leyetzias mitzraim in the freedom shabbos gives us to rest from work; this freedom reminds us of the primary lesson / goal of yetzias mitzraim: freedom.  I think the rambam is much more "pashut pshat"; we much more readily understand the direct connection between shabbos and yetzias mitzraim.

With this in mind, we can reach a new understanding of the last rambam in hilchos shabbos:

השבת ועבודת כוכבים ומזלות כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודת כוכבים ומזלות ושניהם כעובדי כוכבים ומזלות לכל דבריהם. לפיכך משבח הנביא ואומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו'. וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא. שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר:

The classical understanding is that a mechalel shabbos is nidon like an oved avodah zarah because by being mechalel shabbos, one is essentially denying chiddush haolam - such a person does not accept the creation narrative of the bible and is thus a heretic.  Notice, however, that the rambam does not reference this idea at all.

Indeed, what if someone were to come along and say that he does believe hashem created the world in 6 days etc., but still will not keep shabbos because he is too lazy.  Do we still apply the categorical rule that a mechalel shabbos is dino ki-akum?  (And if not, then doesn't the rule fall apart: in every case, jut ask the guy if he's a kofer).

According to the rambam, perhaps there is another element in shabbos that could avoid this last question and make all mechaleli shabbos kofrim categorically (not sure we should be so excited about that).

To be mechalel shabbos is to reject the freedom G-d gave us when he took us out of Egypt.  Chilul shabbos requires one to say: I am not grateful for the freedom Hashem gave us, I do not care to mark it on my calendar or celebrate it in any meaningful way.  That is kefirah in kol hatorah kulah.

For us, who please G-d strive to be shomrei shabbos, this adds an important facet to our avodah.  We are grateful to G-d for our freedom / bechira chofshis, and we do take time to celebrate that in a meaningful way.  We pray that G-d should help us use our bechira to continue to do good, such that we will see the geulah speedily in our days.

Shavua tov!

Altruism

Just saw this mildly depressing Ran I thought I would share.

First the mishna / gemara, shabbos 121a.  If a non-Jew comes to put out a fire at the house of a Jew on shabbos, we are not required to stop him.  But if a (Jewish) child comes to put out the fire, we must stop him.  Why the difference?  The gemara explains that while we assume a katan will be עושה לדעת אביו, by a nachri we assume נכרי לדעתיה דנפשיה עביד.

The Ran (quoted in full, but the bold is what's strictly necessary): אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהם. ומתמהינן עלה בגמרא שמעת מינה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו כלומר ותקשי לרבי יוחנן דאמר בפ' חרש (דף קיד א) דאין ב"ד מצווין עליו להפרישו וקיימא לן כוותיה ומפרקינן בקטן העושה על דעת אביו ומקשינן אי הכי נכרי נמי ומפרקינן נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד כלומר שכל שהוא בן דעת אפילו כשהוא מכוין להנאתו של ישראל אדעתא דנפשיה מיקרי לפי שהוא שוקל בעצמו שראוי לו לעשות כך מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן אבל קטן שאין לו שקול הדעת ואינו עושה אלא מפני שמכיר דאבוה ניחא ליה בהכי אדעתא דאבוה מיקרי הלכך אסור

True altruism dies when we get smart.  Even when you're nice to somebody, you can't help but realize that it is advantageous to one's own self to be nice to others.  Rashi quotes in chumash that the only chesed shel emes is one performed for a meis - there you don't expect any return favor.  Kol haposel bimumo posel, but I identify all too much with the truth of what the Ran says.

And one more point: We have this seemingly contradictory attitude towards children.  On the one hand, we say that a child is born immediately with the yetzer hara, but doesn't get a yetzer tov until he becomes a bar daas.  Babies / children are commonly described as the most selfish human beings possible - they care only about their eating, sleeping, and functioning without any regard to the other.  But on the other hand, we all know of "the innocence of childhood" - the descriptions in chazal of how great children are "shelo taamu taam cheit".  We even have stories in chazal of the great sacrifices made by children - channah's children who all died before worshipping avodah zarah, the children in gittin who jumped out of the ship to drown in the sea, etc.  I've seen how the same child can go in an instant from acting in the most selfish way possible to being totally selfless and giving.  I'll be the first to admit that I understand nothing of children's psychology (and have no faith in 99% of psychologists / students of psychology who claim they do), but I find this to be a fascinating tension - and I think it exists (albeit to a lesser extent) even as we grow up.